הקדרה הירושלמית
- זמן איכות- הבלוג של דנה סתוי
- Jan 16, 2016
- 4 min read
סיפור על ירושלים
פעם קראתי סיפור על "האיש שרצה להעביר את הכותל המערבי", בסיפור יש קבלן שיפוצים ירושלמי שאוהב אהבת נפש את העיר שלו בה גדל כל חייו אבל קשה לו עם מה שהאנשים עושים איתה, רבים עליה, מנכסים לעצמם, מפלגים ומרחיקים אותה מהלב והמשמעות שלה כמקום רוחני נדיר (נשמע לכם מוכר:), אז יום אחד הוא עושה מעשה ושוכר כמה משאיות ומחליט להגיע באישון לילה ולהתחיל לפרק את הכותל אבן אבן ולהעמיס על השיירה כדי להעביר אותו למקום שיתייחסו אל הכותל בכבוד כפי שמגיע...אני לא אהרוס את הסיפור, ואתם מוזמנים לחפש אותו בעצמכם/ן (אושר/עוזי וויל), אבל נראה לי שזו היתה ההרגשה שלי לאור הסערות האחרונות בבירה...הרגשה שמחרחרים מלחמות משני הצדדים על מקום שזו לא המהות שלו וזו לא הקדושה שלו, במיוחד בתקופה שבין כסה לעשור שדורשת שהסליחות יעשו לא רק בסיור, אלא גם בין בן אדם לחברו ובין בן אדם למקום.
ירושלים ראויה להרבה יותר ממה שאנחנו נותנים לה, ובמקום להתרחק ממנה עד יעבור זעם שוב... בחרתי עם המשפוחה לצאת לטיול בוקר שישי הפעם עם הוריי האלופים וסימה דודתי המשגעת:) בחיפוש אחר מה שמאחד את ירושלים ומה שמהווה את המהות שלה ומחבר אותנו בחבל הטבור אליה.
סיור בין סמטאות וטעמים
וכך הצטרפנו לטיול מאורגן כחלק מפסטיבל הפיוט המתקיים בעיר, שכלל סיור בשכונת נחלאות, שמסתבר שאיננה כלל שכונה אמיתית אלא מעורב ירושלמי של שכונות ואנשים הקלועים כ חלת שבת, האחד בחייו של השני, ועדין קלועים כל אחד במסורות שלו ובתרבות שכל אחד אוחז כחלק משרשרת דורות שאסור לנתקה.
המעבר בין השכונות נתן לי לרגע תחושה של נחת, שבכל זאת אפשר לחיות זה לצד זה ולהיות שונים ודומים ולהתחבר אחד לשני מהמקום הכי אנושי של חיים יחד, שאיבת מים יחד, תליית כביסה, משחק כדור שכונתי...קיבוץ של אנשים שמצליחים בכל זאת לראות את המאחד יותר מאשר את המפריד והמפלג.
בין סיפורים על אגדות תרבות חיות ונעלמות ,כמו: מלכת היופי של ירושלים, יצחק נבון ובוסתן ספרדי, פרנס בניחוח יווני, רבנים שהיו אגדות בחייהם, וקצת הרבה מיוסי בנאי, שמוסיף עוד כמה תבלינים לירושלים והיחידי שמצליח בכתיבה שלו להעביר את ניחוח הריחות של הבישולים והסירים שלה בבוקר יום שישי, בצורה שתוכלו אולי לרגע להריח את הניחוח הזה מהמילים שבדף, אליכם לנחירים...הנה טעימה:
בשוק הקטן שמאחורי השוק הגדול ראיתי במטבח בתוך סירים על גבי פתיליות געגועים רבים שחפשו קצת חום על אש קטנה וכל ריחות תפוחי האדמה האורז, וקציצות התרד שחדרו לנחירי, החזירו לי לרגע את אמי, שממני אני בא, ואליה, לא מפסיק ללכת. (יוסי בנאי, מתוך "כשאמא שלי היתה מלכה")
אז אימי אכן מלכה וגם אבי ודודתי סימה, מלכים שזרמו איתי לצאת לסיור שכזה בבוקר השכם, למרות החששות מהמצב הבטחוני וסמכו עלי שאקח אותם למחוזות טובים, וכך היה , מצאנו עצמנו בין סיפורים וסירים של השוק הכי טעים בארץ, מעורב ירושלמי של עדות- עירקים וכורדים וס"טים (ספרדי טהור) ובאסטות של ערבים וחרדים וסלים מכל המינים והסוגים...וטעימות של קציצות עיג'ה וקיגל מתוק עם קינמון ותבלינים מפרס וממרוקו...ובית מרקחת טבעית שיש בה הרבה מיצים ושיקויים לבריאות, אבל אני בחרתי לקחת שלוק דווקא ממיץ אתרוגים!!!...מוזר אבל מתוק וטעים:)
חחח, כמה שפע במקום אחד וכמה מגוון של מתכוונים שהתערבבו בין המטבחים ויצרו כותל קולינרי לכל הבאים וההולכים....כותל שלא הייתי רוצה להעביר ומקום אמיתי של קבלה של כל הפסיפס האנושי שיש לארץ להציע ולאלוהים לקבל.
אוכל, קדימה אוכל
וכיאה לסיור טעימות, חייבים קינוח ואין כמו "טרטוריה-חבה" בראשית השוק...מקום שהוא גן עדן של מתוקים. פטיסרי של מאפים ועוגות לשבת, קפה משובח ואווירה של תחנת רכבת (קלה) הומה אנשים ונעימה להפליא...
סימנו ביומן שחייבים לחזור ועם טעם של עוד גלשנו במורד הרחובות חזרה לבית אביחי שם חיכתה לנו הופעה מיוחדת במינה של מספר אמנים ויוצרים, כולם ישובים במעגל פנימי וסביבם במעגלים -אנחנו. התמקמנו בין השורות עם שירון ביד ורון בלב, השירון הפך מהר מאד למניפה אבל לאט לאט השמש עברה עלינו וההופעה החלה ונהיה נעים.
קבלת שבת קצת אחרת פסטיבל הפיוט בחר לכנס את הקהל למעגלים של שירה עם יוצרים מגוונים ונהדרים לחוויה בלתי אמצעית של חיבור בין אדם לאדם, בין מסורת למסורת ובין הארץ לשמים.
מוזיקאים ומוזיקאיות מכל קצוות הקשת הישראלית ישבו בתוך הקהל ושרו מתוכו בליווי מינימליסטי. כך גם הודגש הקול המיוחד של כל מוזיקאי, התפילה שהוא נושא והמפגש בין הקולות. בין האמנים שהשמיעו קול היו: שי צברי, ויקטוריה חנה, הדס קליינמן ואביב בכר, דוד לביא, חווארו, מאניושה ביקונט ורפאל רוז'ינסקי (פולין), הרבה תמר אלעד-אפלבאום ויאיר הראל
הקהל הוזמן להיות שותף לתפילה ולשיר או לרקוד או גם וגם ובכך הפך לקהילה ולקח חלק בתפילת קבלת שבת מיוחדת של השבת הראשונה של השנה. הטקסטים היו לרוב מהמקורות והניגון היה מכל הזרמים והגוונים שיש לפיוט להציע...השפע הזה הזכיר לי לרגע שוב את מחנה יהודה ואת נחלאות, קדרה ירושלמית של פיוטים ומזמורים יפים ומרגשים בכל וורסיה בין אם יוצאי אשכנז ובין אם יוצאי ספרד...בין אם ניגון של חסידים גמורים ובין אם פזמון של חילונים גמורים, הכל היה שם לשם שמים ויפה ומרגש וענוג.
כמה כיף לפתוח ככה שבת, בחברה טובה, בטעם טוב ובתחושה שבכל זאת יש סיבה או שלוש למה כדאי להשאיר את הכותל בירושלים בכל זאת! כי אחרי יום שכזה, רואים בעיקר את הכוח והעוצמה שיש בביחד מאשר בפילוג, וכמה אנחנו מרוויחים מזה בכל אספקט בחיינו.
ומעבר לפוליטיקה ולביטחון, מה שבעיקר רואים ומרגשים זה את מה שהקבלן בסיפור ניסה לומר בדרכו-אהבה למקום, אהבה אמיתית לירושלים שלא תלויה בדבר או באבן או בהר, אלא מעצם היותה ירושלים ...שהיא מלכה, ממש כמו אמא של יוסי בנאי. וכמו אמא שלי :)
Kommentarer