על האיש שקיבל הזדמנות להפרד

הרהורים של בוקר*:

(*נכתב בעקבות פטירתו של אמיר פי גוטמן והשיח שהתחולל סביב מותו בטרם עת)

תמונה מתוך אתר WIX

ואולי אפשר להסתכל על זה במבט אחר... אולי זה לא הסיפור הטרגי, הכמעט איוב, העצוב הזה...אולי זה דווקא הזדמנות שקיבל אדם כדי להעריך את החיים, להפרד מכל אהוביו, לומר להם מילים טובות שתמיד רצה ולא אמר במהלך ימיו.

הזדמנות לחבק, לאהוב, להקדיש זמן אמיתי לאנשים שמילאו את עולמו, לזכך את המחשבה מבחינת מה באמת מהות החיים והסיבה שהוא פה, הזדמנות להוקיר כל רגע, כל פרח, כל שקיעה וזריחה, כל שיר טוב ברדיו, כל דבר שרק מי שיוצא ממחלה יכול להעריך ולמדוד קצת אחרת.

תמונה מתוך אתר WIX

רבים לא מקבלים את ההזדמנות הזו להפרד, רבים הולכים מבלי שהעמידו צאצאים, או חוו אהבה אמיתית, או קמו בבוקר ולא חזרו בערב, או בכלל לא קמו בבוקר.

רבים הולכים בין רגע, בלי הזדמנות להפרד, לומר אהבה, ושבח ולהעריך את הזמן שלהם על כדור הארץ.

וכאן אולי יש סיפור הפוך, על האיש שקיבל הזדמנות להפרד, מבן הזוג שלו, מהבן שלו, להשאיר דברי חוכמה ונחמה מוסרטים לדורות הבאים ולילד לכשיגדל, לומר דברי הערכה להוריו בעודם בחיים, לקיים שיחות נפש עם בני משפחתו מתוך מחשבה שאולי אין מחר.

אלו הדברים הקטנים בחיים, ההזדמנות להעריך את האהבה והזוגיות אשר חלק, להתמקד בעיקר בליטוף ובתמיכה ולא במדיח, או הכביסות, או הסופרמרקט, לדבר אהבה.

לומר את מה שכמעט נידונים למוות יכולים לומר כי יש להם זמן להפרד ולאחרים אין.

אם היית לכם הזדמנות להפרד מיקירכם בידיעה ששעון החול שלכם מוגבל ונוזל ,לא הייתם נוהגים אחרת?, לא הייתם רוצים להיות ברי המזל האלה שחייו את החיים עד תום, שהעריכו כל רגע, שזכו להפרד באהבה?

תמונה מתוך אתר WIX

יש שיר מימי הביניים של ר' שמואל הנגיד שלימים עשו לו קאבר של צביקה פיק שמדבר על שירת חול ויין ומתחיל במילים "מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עימם..."

ההמשך, לא כמו בשיר הפופולרי, מדבר על המשורר שקורא לחברו לבוא לשתות איתו יין ולהרים "לחיים" כי הם ברי חלוף, ואם לא ניתן לעצור את הזמן ואת הזיקנה וההתבגרות, אז עדיף כבר לחגוג ולהוקיר את החיים כי הם מעגליים ואין עצור.

כמו שיש לידה, יש גם מוות, ומגדיר את חודשי השנה במונחים של מוות, במקום לומר פשוט שהסתיימו, כי הם לא ישובו להיות אותו הדבר.. ואחריהם תמיד יש לידה של חודש חדש וחוזר חלילה...פרידה מחודשי השנה כפרידה מהחיים עצמם שהם זמניים , כך גם אנחנו.

תמונה מתוך אתר WIX

והשיר כיאה לשירת ימי הביניים, מתפלפל בין השורות בין שתי דרכים לראות את החיים בתקופה הזו, ואולי גם כיום: דרך אחת אומרת "חיה את הרגע!" (קארפה דיים), ודרך אחרת אומרת "אכול ושתו כי מחר נמות!". ועל פניו ,ניכר שהדרך הראשונה היא האופטימית מבינהם ,כיון שהיא שדורשת לחיות את הכאן והעכשיו, בעוד שהשניה מדברת על נזילות החיים ושבסופו של דבר ,בין אם נרצה ובין אם לא ,יגיע המוות.

אבל, וכאן הטויסט בעלילה, יש צורך להסתכל טוב יותר, בדומה לסיפור אמיר פי גוטמן ז"ל. יש כאן רובד סמוי שאם מסתכלים שוב בהקפדה מבינים שזה בדיוק ההפך הגמור במשמעות של הדברים והחיים עצמם!

"חיה את הרגע!", מאיר אומנם על הכאן והעכשיו אבל הוא מבטל את המחר, את החיים בעולם הבא, את הנצח, והמחשבה באה לומר, אין כלום אחר כך, אז תחיה עכשיו!

ויש בזה מחשבה קודרת מאד להאמין שהכל מסתכם בגלגול הזה, שהנשמה לא נצחית, שהחיים לא ממשיכים לגלגולים אחרים, שהמוות סוגר את כל התפארת הזו של הרוח ברגע שהגוף קמל.

ודווקא הכיון האחר ,הוא האופטימי...זה שאומר "אכול ושתו כי מחר נמות", בא דווקא להזכיר שיש לנו זמן ,לפעמים חיים שלמים, ולפעמים הוא מוגבל לרגעים בודדים שבו עלינו להערך את חיינו, כי המחר לבטח יגיע, ונצטער שלא נפרדנו לכשנעבור לעולם הבא.

Eva Cassidy - Ain't No Sunshine

יש כאן קריאה לנפש להתכונן, להפרד כל עוד היא יכולה מתענוגות החיים והזמן הקצוב שיש לה בחיים האלה, כי גם היא תעבור לעולם הבא, ועדיף שיהיה לה זמן לאכול ולשתות, לאהוב, ולהוקיר בזמן שנותר לה.

ולכן נראה לי שאולי יש כאן גם סיפור אופטימי למרות הכל, הזדמנות שניתנה לאדם להבין שהמחר שלו מתקרב, להוקיר את העולם שיצר, את היצירה שהותיר, את החיים שהביא, את החיים שניתנו לו על ידי הוריו ועל ידי הבורא, ולומר עליהם תודה רגע לפני שעבר הלאה.

הלוואי עלינו שנדע להעריך את שיש לנו עוד בחיינו, לומר עליהם תודה ולהפרד בזמן. שזה יהיה השעון היחידי שנזכור שמתקתק ונחייה מתוך אהבה והערכה, ולא מתוך פחד שנגמרות לנו הדקות.

יום טוב ואופטימי למרות הכל... דנה