שעת השקיעה הגדולה
- הבלוג של דנה סתוי- זמן איכות.
- Aug 5, 2019
- 7 min read
שעת השקיעה הגדולה בויסטה ביפו, כל מה שצריך זה להוריד נעלים ולהניח על המעקה, להחזיק קפה ביד ולהביט בשקיעה עם אנשים שאוהבים אותך.
אתמול בערב מצאתי את עצמי יושבת לשעה בשקיעה במקום האהוב עלי ביפו שנקרא ה"ויסטה" שממוקם בתחילת נמל יפו ואפשר לשבת שם לקפה טוב, לשים רגלים על המעקה, להתבונן בסירות שעוברות ובים הגדול ולשקוע לתוך השקיעות הכי יפות שיש ליפו ולאלוהים להציע.
קבעתי זמן איכות עם בוגר שלי ששמו דקל, שלוויתי אותו עוד מימי כרכזת נוער בנווה צדק, משהיה בכיתה ט' בערך ועד היום כחייל מצטיין וכמעט משוחרר, שממזמן נכנס לי לתוך הלב ומסרב לצאת משם.
בשיחה שלנו שתמיד גולשת כמו הגלים להמון חוויות ורגעים של אור, הוא פתאום נזכר במשהו שאני כמעט והדחקתי... הוא נזכר שבדיוק לפני שנתיים באוגוסט ממש כמו היום, היינו בסיטואציה דומה אבל הרבה פחות מחויכים, כי ממש לפני שנתיים באוגוסט קיבלתי את הבשורה שיש לי גוש סרטני בשד שעבר ארבע שנים לפני כן כריתה ושחזור בדיוק באותו אזור.
דקל הזכיר לי שערב לפני חיכינו לתוצאות והוא היה בממתינה עם אלוהים וחיכה שאאשר לו בוואטס אפ שהכל תקין, שהתכניות שלנו למרכז נוער ולשנה שלנו ממשיכות כרגיל ובעיקר שאין ממה לפחד ושהכול הכל בסדר.
מה שקרה בפועל, זה שהתוצאות הפתיעו אפילו אותי, (כי מי בכלל חושב שבשד משוחזר ואחרי 4 שנים טמוקסיפן יהיה צורך לדאוג ממשהו?!),
ובמקום להודיע לו שאני בטוב, נעלמו לי המילים ואני נעלמתי מהרדאר כדי לעכל ולהפנים וברחתי למקום הזה ביפו מול הים, רק כי שם הרגשתי חיבור אמיתי בין ההרגשה שלי, לים העצב הגדול.
דקל שהיה אז יד ימיני במרכז הנוער עשה הצלבות מידע בין השקט שלי לתמונת האינסטגרם שהעלתי מהשקיעה האפורה בעולם באותה שעה, קלט את המיקום ובא עד אלי לשם בהפתעה, רק כדי לשבת איתי ולשתוק קצת ביחד.
אז ישבנו שנינו מול הים והרגשתי את העצבות שוקעת לקרקעית הנשמה, ולא האמנתי שעלי לעבור את "הפרוטוקול הנהדר שלנו"
שבפעם הקודמת נחסך לי ממנו (רק ניתוח כריתה ושחזור וטמוקסיפן)ואולי זה גם הסיבה שהפעם קיבלתי הכל כלול לכל מקרה.(עם ניתוח, כימו וביולוגי, הקרנות, וטיפול מונע שהתחיל לא מזמן ואני בו כיום.)
אני ודקל- סלפי
חשבנו על המקריות שהביאה אותנו לשבת יחד בדיוק באותו הזמן ובאותו המקום ונדהמנו מאיך שאנחנו נראים ומרגישים היום מול מה שהרגשנו אז לפני הכל... ונזכרתי בציטוט של אלברט איינשטיין ששמעתי מחברה בשם רות שאמרה ש"מקריות זה דרכו של אלוהים להישאר אנונימי!", ונראה לי שהיום למרות כל הניסיונות שלו להתחבא הוא לפתע זרח והאיר על כל הדרך של ההחלמה שהביאה אותי עד הלום. ועל כל ההתמודדות ושינוים שקרו בשנים האלו שהיו מלאי אתגרים, אבל גם ביגרו ולימדו אותנו ואת הנשמה הפרטית שלנו, דבר או שנים על החיים.
נחלת האלוהים הקטנה שלי עברה לידיהם הטובות של דקל וכנרת/ צילום דנה סתוי
דקל הספיק להחליף אותי בתפקיד למשך שנה שלמה תוך כדי ג'אגלינג עם לוח הזמנים שלו כחייל בבוקר, כמדריך צהרון בצהרים ואחר הצהרים רכז נוער במשרה מלאה יחד עם עוד כמה בוגרים שלנו שהתגייסו לטובתי ולעזרתו. הוא לקח על עצמו את נחלת האלוהים שלי רק כדי שאני אוכל לפנות את הראש והלב מכל הדאגות ולדאוג לראשונה רק לעצמי. שם הפנמתי שהפרות שלנו שאנחנו עמלים עליהם שנים, יוצאים בסוף הכי הכי יפים ומתוקים! דקל יחד עם שאר הבוגרים שלי וצוות המרכז שתמך בי גיבו אותי ואפשרו לי להתנתק מהכול ולצלול פנימה.
עברתי תחנות על גבי תחנות של טיפולים, בדיקות, מישושים ורופאים והצלחתי לאחר שנה וקצת לצאת מצידו השני של הטיפול עם פחות שיער, ללא העבודה החינוכית שוויתרתי עליה לטובתי(על הפרידה ממנה ניתן לראות גם כאן), ללא המגורים ברוטשילד שיינקין שהיו ההתגלמות התל אביבית שלי ועם כמות פחותה ממאגר החברים המקורי שלי שלא שרדו את מבחן החברות שלנו כדי להישאר באזור.
בדידות / צילום מתוך אתר וויקס
זה היה יכול להיות סיפור מפואר של החמצה של חיים מלאים שחייתי אז בשיא כוחי, כמו "עצב נבו" אמתי על מה שהיה יכול להיות ומה שאבד לי. אבל מודה זה לא הסיפור שלי ומקווה שגם לא שלכן, כי כמו שרבים מכן כבר יודעות ומרגישות מהתהליך שאנחנו עוברות פה,
לפעמים הגילוי והשינוי באורח החיים מרגיש כאילו נפלה אבן אדירה לבאר שלנו, אבל התהליך יוצר בנו אדוות ומעין מעגלים קטנים זה בתוך זה של שינוי והתחדשות ורק ממרום הזמן והפרספקטיבה ,אנחנו באמת יכולות להכיר את הטוב.
6 קרני אור שהאירו עלי בתקופת ההחלמה:
כי "מנגד", כמו שירה של רחל המשוררת, גיליתי להפתעתי כמה דברים מנחמים שאשמח לשתף ואולי לפזר קצת קרני שמש מעליכן ולחמם את הפחד שגורם לנו ככה לקפוא במקום:
1. חברות אמת -גיליתי שבזמן שאיבדתי חברים טובים שהיו חלק ממני כל חיי, ואכזבו אותי עד כלות...פיניתי בעצם מקום ומרחב, גם אם בעל כורחי, ולשם נכנסו בשנתיים האחרונות חברות וחברים קסומים ומלאי אהבה ונדיבות שהכרתי בדרך מהטיפולים והקבוצות שלנו, כאן בחלאסרטן ובאסותא רמת החיל. חברים וחברות מכל הטיולים והמסעות שהצלחתי באומץ ובנחישות לשזור בין לבין כל שלב בדרך להחלמה מלאה. לא שמתי לב לזה קודם, והשבוע משום מה ככול שהתעמקתי בבדידות שהייתה אז בהתחלה, כך גם התמלאתי באהבה ובהתרגשות מכל אלו שלא היה לי כלום לתת אז מלבד עצמי , והם לא רק שאהבו אותי כפי שאני נטו, אלא גם הוסיפו אהבה ונדיבות לב משלהם בכמות גדושה.
כל החברים שהיו שם בדרך/ צילום דנה סתוי
2. איך א-נ-י נראת?!-נזכרתי שפעם הייתי חושבת שהשיער הרעמתי והמתולתל שלי, הוא "השמשון שלי" וממנו אני שואבת כוח להיות מי שאני. אבל היום אני כבר יודעת שככול שהתמעט לי השיער ככה התעצמה בי יותר ויותר ההכרה לגבי הכוח הפנימי שיש בי, הנשיות היפה שיוצאת ממני והלב והאהבה שנובעים ממני מעצם היותי אני בגרסה הכי אותנטית שלי. נשמה טובה.
היום ואז-הכוח בא מהשורש של הנשמה ולא של השיער/צילום דנה סתוי
3."העולם מצחיק אז צוחקים"-גיליתי שבמקום שעצוב, מוצאים גם הומור פנימי. התחלתי להשתעשע על כמות "המישמושים" שזכיתי להם בשנתיים האחרונות שגרמו לבושה לחלוף ממני והלאה
וגם השתעשעתי על תאוריית ההיררכיה שפיתחנו לנו בין הקולגות לקרב, לגבי מטופלות עם ac, בלי ac, ורק עם טקסול והרצפטין או פרג'טה, או כאלו שיצא להן רק עם הקרנות, וכאלה בסוף הסולם עם ניתוח וטמוקסיפין:)
(*כמובן שעניין התאוריה נאמר מתוך הבדיחות השחורות שלנו על הקאסטות סטיל הודו של התחום האונקולוגי... אבל מכיון שיש בינינו כאלה שרק מצטרפות לצערנו לחבורה, אתנצל מראש אם דברי חלילה פוגעים במישהי.
ואסביר מראש שממקומי אחרי פעמיים סרטן שד ורק "50 עמודים קדימה" מכמה ממכן, כול שנותר לנו לפעמים ברגעי היאוש והעצב הוא לזכור, שכשממש חשוך אז מבצבצים יותר ויותר הכוכבים ומאירים לנו את הלב כדי שנדע לראות את הדרך. ככה ההומור והאופטימיות למרות הכל, שמרו עלי כמו פנסים, שלא ליפול בתוך הבורות שמחכים לנו בנתיב להחלים.) זה מנגנון הגנה משעשע , אבל הוא גם תורם לנו לבריאות!
חייבים לשמור על קצת הומור/ צילום דנה סתוי
4. לה פמילייה- נוכחתי לדעת יותר ויותר שאין כמו המשפחה שלי ומקווה מאד שגם שלכן!:) קלישאה ככל שתהיה, חשוב לי לומר תודה למשפחה שלי שהייתה העוגן והברכה האמתית מעל ראשי ואני באמת מרגישה שבורכתי בהם ושאני כאן בתמונה מחייכת ומחוזקת הרבה מאד בזכותם!
המשפחה שלי הביאני עד הלום/ צילום דנה סתוי
5."אי אפשר לחכות לחזור להיות מי שהייתי!"- קולגה ללחימה בשם שלי אמרה לי את זה היום וזה מהדהד בי מאז ...וזה לא רק המראה שהשתנה בגלל הטיפולים והיום נראה מעט אחרת, זה גם הנפש שבגרה ועברה שיעורים שרק פיתחו והרחיבו אותה כנשמה בסולם
וזה קצת מזכיר מהפך של גולם לפני שהופך לפרפר ומחויב להתאמץ ולחבוט את הכנפיים בחוזק בדפנות כדי שיהיו מספיק יציבות וחזקות כדי להתמודד עם המעוף. אנחנו כמו הפרפר הזה, חזקות יותר, מלומדות יותר, אמיצות יותר מתוך ההתנגשות שלנו עם החיים, וכמה שלא ננסה לחזור להיות מי שהיינו פעם,
זה נועד לכישלון, רק מכיון שהיום אנחנו הגרסה היותר משופרת של עצמנו. אז אין למה לחזור להיות גולם, כשאת יכולה לעוף על עצמך!:)
כל כך הרבה סיבות לעוף על עצמך/ צילום עידית חי
6. "...you can't always get what you want but if you try sometimes you get what you need" ואחרון חביב ומחזיר אותנו לסיפור עלי ועל דקל, אי שם בקפה ה"ויסטה" ביפו מול השקיעה הגדולה. הסתכלנו על הסיטואציה של אז ושל עכשיו,
העלנו נשכחות, התעצבנו, אבל גם התגאינו על השנתיים המטורפות האלה שטרפו לנו את כל הקלפים וגרמו לנו לחשב מסלול מחדש.
ולרגע, נסחפנו לתוך מחשבה עמוקה שהחיים לא תמיד מסתדרים לנו כמו שהיינו רוצים, (ומי שכאן בקבוצה יודעת לצערנו על בשרה את ההרגשה!),
אבל לפעמים ודי תמיד בדיעבד, הם מראים לנו את הצעדים שצעדנו כדי להגיע לכאן, ומלמדים אותנו שיש שיעור שהנשמה שלנו היתה צריכה לעבור.
אני ודקל, אז והיום...לפחות החיוך שלנו חזר לזרוח/ צילום דנה סתוי
וכמה שהיינו מעדיפות שהשיעורים האלו יבואו בטוב, כי בסה"כ אנחנו תלמידות די טובות, הם מגיעים מהיקום בדרכים יצירתיות ומגוונות, ודורשים מאיתנו להתמודד עם הפחד שמשתק אותנו וקורא לנו להתגבר עליו ולהיות א/נשים מאמינים... מאמינים בטוב שבנו ובטוב הגלום באנשים אחרים סביבנו. ובעיקר להאמין, שאם ישנו כוח שיכול להפוך לנו את העולם כולו בין לילה, הוא יכול באותה נשימה, גם שנתיים או פחות אחרי זה , לתקן ולהחזיר אט אט את הכל למסלולו. מאחלת לי ולכולכן שנרגיש טוב, שנזכה לבריאות טובה ונזכור כמו ששלי אמרה לי היום , שאם אנחנו חיות ובועטות עדין למרות כל תופעות הלוואי, אז הכל בסה"כ די לטובתנו. שנזכה להעריך את עצמנו יותר בזכות המסע הזה, ולהוקיר את כל מה ומי שהיה לנו מורה בדרך לטובה ולשלילה, שנזכה לבשורות טובות תמיד ולנסים ונפלאות בכל יום ויום, ליותר שעות שינה ולחלומות על ימים יפים יותר שמיום ליום יתגשמו ויהפכו למציאות.
ובעיקר שנעצור מדי פעם במירוץ הזה, נשב בשקיעה רגל על רגל עם כוס קפה ואנשים שאנחנו אוהבים ונזכור שהחיים ממשיכים כמו השקיעות והזריחות, כמו הגאות והשפל וכמו השמש, הירח והכוכבים.
הכל מחזורי סביבנו ואנחנו קצת כמו עונות השנה בקבוצה הזו...חלק רק התבשרו והחלו את הסתיו בו העצב הגדול והנשירה, אחרות בעיצומי החורף הקר של הטיפולים וסופרות את השבועות לסיום הכימו ו/או ההקרנות ורק מפנטזות כמו אחרות על האביב שיבשר על פריחה והלבלוב מחדש. וישנם גם את אלו שנמצאות בקיץ של ההחלמה ולא רוצות להקיץ ממנו!...מתחממות להן בסופו של מסלול מהמחמאות של הסביבה ומהשמחה שבלב שהגיעו לכאן וגם מוקירות תודה ומגשימות את עצמן ואת כל החלומות שחיכו להן יפה יפה במגירה...
וגם, זוכרות להיות שם למען האחיות שלהן. הן עונות לעזרתן (תרתיי משמע:) ולא שוכחות שהן נמצאות מעט יותר קדימה, בזכות אלו שהראו להן את הדרך להחלמה.
בברכת רפואה שלמה לכל אחת ואחת מכן, וגם לעצמי. ממני באהבה, דנה סתוי
עוד עלי ועל תהליך ההחלמה ניתן לקרוא כאן
נספחים: שיר טוב לרגעים קשים -"מה שיבוא עלינו"/אביב בכר והדס קליינמן: https://youtu.be/HFbMywO1oZ4
קישור על המושג "עצב נבו" מן התנ"ך ושירת רחל: http://www.hatanakh.com/en/node/30252
Comentários