הנקודה היהודית שלי ברומא-סיפור אמיתי

*שיעור בצמיחה מתוך חורבן*

כחלק מהסיור ברובע היהודי זכיתי לשמוע מנקודת מבט זרה על ההיסטוריה של היהודים של רומא, על השטאטאל וההסתגרות ברובע ולמרות האיסורים של המושל ברומא ההצלחה ליצור חיי קהילה ושכנות תוססים.

שמעתי וטעמית מן המאכלים המיוחדים במסעדות הכשרות שכמה מהן הוכשרו והופעלו גם אחרי המלחמה, בינהם ניתן היה גם לטעום "מהארטישוק היהודי", שמוגש מטוגן ומשגע ואהוב על הכל

ארטישוק מטוגן בסגנון יהודי - באמת מעדן מפתיע:)

בנוסף, מעבר לתקופת טור הזהב של היהודים ברומא, גם שמעתי ועברתי בין שרידים של בתים ושכונות שנשארו עדות אילמת לתקופות של רדיפות ומניעות מצד השלטון המקומי ומאוחר יותר בציר הזמן אף שיתוף פעולה בין השלטון והנאצים שביקשו את נפשם של היהודים שנשלחו למחנות מכאן. שמעתי על אובדן של חיי קהילה יהודית שלמה, אדירה ומשגשגת והרגשתי עצבות פנימית שחלחלה לתוכי בכל צעד ושעל, על החיים היפים שהיו פה ואבדו מתוך שנאה, בורות ופרשנות מוטעת של הדת ואלו שמשלו בה.

עתיקות ברובע היהודי ברומא -הסיפורים על החיים שהיו שם מונצחים על לוחיות זיכרון בכל פינה ופינה

חניות כשרות ברובע היהודי

בסיום הסיור הזה, מצאתי את עצמי מקנחת מול בית הכנסת היהודי הגדול והיפה של רומא. השערים היו סגורים אבל ניכר שבית הכנסת פועל, במצב טוב ושומר על חיים פנימיים עשירים. הסקרנות כישראלית ויהודיה גברו עלי, והרצון למצוא סוף שמח יותר לסיור הקודר הזה ברובע היהודי על כל מה שהיה בו, הביאו אותי להיזכר שאותו מועד בו שהיתי ליד בית הכנסת הוא גם במקרה סיומו של חג הסוכות ומה שאומר שכיאה לבית כנסת פעיל, אמורים לחגוג בו בשעת בין ערביים תפילת שמחת תורה והקפות.

בית הכנסת היהודי - שריד לחיי הקהילה היהודית השוקקת של פעם ולקהילה המכונסת אך עדין לוחמת על זכותה להיות כיום.

אז נשארתי בסביבה, והתחלתי לראות התקהלות ליד השער, זוגות ומשפחות לבושים חגיגי נעים לעבר בית הכנסת שהספיק להתקשט לו בצרור מאבטחים ומשטרות מקומיות. למזלי הדרכון היה איתי באותו יום, והסיבה למסיבה המיוחדת הזו היא שזכרתי מימי כשליחת הסוכנות היהודית בקהילה היהודית בסנטה פה, ארגנטינה שמאפשרים כניסה לישראלים בתמורה להצגת דרכון במקום (העתק לא מתקבל בדרך כלל, שתדעו!) וזו הדרך לוודא מבחינת המאבטחים אם אתה משלהם או לא!

אז הצגתי את הדרכון, שוחחתי בעברית עם הגבאי ואחרי דין ודברים זכיתי לקבל אישור להכנס לעזרת הנשים המהודרת ולקחת חלק בתפילה ובהקפות של הקהילה שאפילו יצאו מכותלי הקהילה כמעט בהתרסה למקומיים והגיעו אפילו עד טרסטווארה ועברו בין בתי הכנסת הקטנים שעוד פזורים בעיר באזור.

וכשאני נכנסתי לבית הכנסת וראיתי כמה הוא הדור ויפה גם מבפנים, התרגשתי ממש לראות לפתע את שלל האנשים, גדולים כקטנים, סבתות ונכדים, מבוגרים וילדים, עם טליתות וכיפות, ספרי תפילה ומניפות לנשים, והכל בסטייל כיאה לאופנה האיטלקית נשים וגברים כאחד, לבושים במיטב חליפותיהם ושמלותיהם, נרגשים בשירת התקווה ובתפילות האהובות על הכל. נפעמים מהשירה החזנית הנוגעת עם הסלסולים של מיטב הטרובדורים של הקהילה, שכמעט נראה שרבו בינהם על הזכות לשאת את התפילות ולשיר ולחזן במועד החגיגי הזה. (לשמחתי התחברתי לאישה יהודיה איטלקיה מקומית שישבה כיסא לידי והיא תרגמה ושיתפה אותי בכל מעללי התפילה והקהילה, מיקמה אותי בעמוד הנכון בספר התפילות ומפעם לפעם שיתפה אותי בסיפורים עליה ועל המשפחה שלה שגרה שם)

ועבורי, אחרי סיור ברובע היהודי שהותיר רק הריסות וסיפורים מתים, פתאום מצאתי חיים...והתרגשתי.

בתום התפילה, אני וחברתי המקומית לתפילה יצאנו להצטלם בחוץ, (עשו לי פרצופים על צילום בפנים...חח ונזכרתי שבכל זאת אני לא בישראל ויש הבדלי מסורת אז יצאתי וכיבדתי את הבקשה) בעוד הגברים מאחור החלו לצאת ל"הקפות" של שמחת תורה בתופים ומחולות אדירים.

זה היה חזק ממני, מרגש מדי מכדי להשאר באדישות הישראלית המחוספסת, וזה מילא אותי בגאווה ש"עם ישראל באמת עדין חי" ולמרות כל הפוגרומים שנעשו בקהילה הזו היא צומחת ומשרישה, ועולה מתוך ההריסות. נאבקת לחיות כחלק מהטבע שלה כמו הצמחייה היפה והירוקה שיוצאת ועולה מכל פינה אפשרית מתוך עתיקות הפנתאון או הקוליסאום.

והמראה הזה בעיני של הקהילה השוקקת כמו מראה הצמח הנובע מתוך ההריסות, סימל עוצמה אדירה שיש לנו בני האדם לרצות ולצמוח למרות כל מה שכובל אותנו, חוסם אותנו ועוצר מבעדנו לנוע ולגדול.

אני שיצאתי לטייל ולהגשים חלומות לאחר שנה של טיפולים שעצרו את כל הוויתי, הרגשתי הזדהות עם הכאב הזה, וגם תקווה ואופטימיות שנבעה ממני ככול שגדלו ורעמו התפילות, השירה והשמחות.

לרגע התחברתי לעוצמה האמיתית של רומא והמסר שמהדהד בין העתיקות שלה, "חורבן אין פירושו מבוי חסום,

אלא התחלת הדרך לשינוי." הסיבה שרומא עומדת כמו "פאם פאטל" שהיא, משוויצה ביופי שלה הגלום דווקא במקומות העתיקים שלה, בקימורים ובקמטים שבה ומנגד מראה לכל גם את "השיפוצים" שעשתה, כדי לשמור על מראה צעיר:)

מראה עד כמה היא מודעת לעצמה.

מודעת לגיל שחולף, לדרמות ולניסיון שרכשה בחייה בין כל הכיבושים והנצחונות, לשברים ולסדקים שבה אשר מתוכם הצליחה ברבות הזמן, לא רק להסתגל אליהם, אלא גם להבנות ולהמציא את עצמה מחדש.

וזה כוחו של שינוי אמיתי, היכולת לצמוח ולהשתנות תוך שאת מאמצת לחיקך את כל מה שהביא אותך עד הלום.

"רומא לימדה אותי שגם מתוך חורבן ושבר אפשר לצמוח מחדש"

וזה מסר שהידהד בי מאד ברגע הזה כי הוא חיבר את הסיפור של רומא, לסיפור של הקהילה היהודית שהמשיכה להלחם ולחיות למרות "המכות הקשות" שקיבלה מכל מתאבקיה בזירה...

וגם זה חיבר אותי לסיפור האישי שלי גם כן, שגרם לי לצאת ולהגשים את משאלות לבי, כיון שהמסר השלים את השבר שהיה בי בעקבות השנה המאתגרת בחיי בהחלמה מסרטן השד, וגרם לי באותו רגע להאמין באמונה שלמה, שלפעמים באמת חורבן ומשבר נראים כמו סוף העולם שלך, אבל אם נמשיך לנוע ולא נאבד תקווה, וניהיה מוכנים לקבל את כל מי שנראה בדרך, כ"מורי דרך" שלנו, ולהיות מוכנים לחבק את השינוי לחיקנו...אז ודאי נזכה גם להתרומ(א)מות רוח, לשפע בחיינו ולצמיחה מחדש לטובה.

ואולי בגלל המסר המקסים הזה, נהוג לומר ש"כל הדרכים מובילות לרומא"!:)

עם ישראל חי... גם ברומא!

בתום התפילה יצאתי החוצה לתעד עבורי את הרגע המיוחד הזה של שמחת תורה, רגע לפני ההקפות מחוץ לכותלי בית הכנסת, המסר של אותו הרגע, שהתמזג לי בין רומא העיר, הקהילה היהודית החיה והצוהלת שם וביני...

גרם לשמחת תורה אמיתית, שמחה בלבבות.

-----------------------------------------------------

רגע, אולי גם תאהבו את הסיפורים הבאים...

לסיפורים נוספים שלי על הטיולים באיטליה ניתן להמשיך לקרוא כאן.

לטיפים מעולים שמשדרגים את החופשה הבאה שלכם ברומא, לחצו כאן